שחזור מבחן ממשלתי בסיעוד, אפריל 2015 שאלה מספר 101 (פסיכיאטריה).

• 101.

  חולה פסיכיאטרי מספר לאחות על כוונות אבדניות עם תכנית מפורטת, מה תהיה התגובה הנכונה ביותר של האחות

  • 1

    לא לדאוג, אין ביכולתו להוציא תכנית זו לפועל בעודו במחלקה
    

  • 2

    לשכנע אותו שלא שווה להתאבד
    

  • 3

    לדווח על כך לרופא מיד לאחר שהמטופל פרט את תוכניתו
    

  • 4

    לקשור את המטופל למידה גם אם טרם התקבלה הוראה לכך
    

  • אמנם לא כתוב במפורש אבל הפעולה הנכונה היא לדווח על כך לרופא כדי שבצע הערכה מחודשת של סיכון לאבדנות או יתן הוראות טיפול כמו הוראת קשירה או תרופה חדשה.
    

    לחבילת לימוד מלאה

    אבדנות מוגדרת כמעשה שנעשה מתוך כוונה מודעת למות. ההגדרה לא מאוד ברורה אך היום התנהגויות שבעבר נחשבו כ"שוות ערך להתאבדות" כמו נטיית יתר לתאונות או מחשק רולטה רוסית אינן מוגדרות היום תחת אבדנות.  יש גם להבדיל בין נסיון להתאבדות (נסיון ממשי שלא הצליח), התנהגות אבדנית (אדם שלא באמת רוצה להתאבד אבל לוקח סיכונים מיותרים) ופאראסואיסידאליות (פגיעה עצמית כמו חיתוך ידים כדי להרגיש כאב אבל לא למות).

    מבחינה אפידמיולוגית – גיל מהווה גורם סיכון, ישנה עלייה בהתאבדות בגיל ההתבגרות ופיק נוסף קטן יותר בגילאי 40-50, זו סיבת המוות השניה עד גיל 24. גברים מצליחים להתאבד יותר (פי 3.5), אבל נשים מנסות יותר  (פי 4). גורמי סיכון כוללים מין גברים, נסיון קודם, דכאון ברקע, זמינות של כלי נשק, אלכוהול, סמים, מחלות גופניות ועוד. דת נחשבת לגורם מגן (ללא קשר לאיזה דת).

    בספר מציעים את ההתערבויות הבאות בהתייחסות למטופל עם מחשבות אבדניות

    1.     יש לשאול את המטופל ישירות: " האם היו לך מחשבות על פגיעה עצמית? אם כן, האם יש לך תכנית ספציפית? האם יש לך את האמצעים לבצע את התכנית?

    2.     יש ליצור מרחב שבו המטופל מרגיש בטוח. יש להעלים את כל החפצים הפוטנציאליים למימוש התכנית (חפצים חדים, חגורות, רצועות, זכוכית, אלכוהול). יש לפקח מקרוב על בזמן הארוחות ונטילת התרופות ובמידת הצורך לחפש בחדרו של המטופל

    3.     יש לייצר "חוזה" עם המטופל (בעל פה או בכתב) שבו הוא יתחייב לא לפגוע בעצמו לתקופה מסויימת ובסיומה של כל תקופה כזו להאריך אותו. בנוסף, יש לוודא שהמטופל יפנה לצוות כאשר הוא חש מחשבות אבדניות

    4.     יש להשגיח על המטופל בצורה הדוקה, כתלות ברמת הסיכון שלו יש לדאוג לקשר אישי / קשר עין קבוע / השגחה כל 15 דקות. יש למקם אותו בחדר סמוך לתחנת האחיות אבל לא לתת לו חדר פרטי. יש ללוותו בפעילויות שונות במידת הצורך וייתכן שיידרש להשגחה במהלך המקלחת.

    5.     יש לנהוג במשנה זהירות במהלך חלוקת התרופות.

    6.     יש לדאוג לבצע את הביקורים אצל המטופל במרווחים לא סדירים – במיוחד בלילה או מוקדם בבוקר, בהחלפת משמרת או בזמנים אחרים בהם המחלקה עמוסה

    7.     יש לעודד את המטופל להביע את רגשותיו הכנים ביותר גם אם הם כעוסים או קשים.

    אם נסתכל על התשובות:
    תשובה א' – לא לדאוג, אין ביכולתו להוציא תכנית זו לפועל בעודו במחלקה – לא נכון – תמיד יש לקחת ברצינות מטופל המביע מחשבות אבדניות אפילו במהלך אשפוז במחלקה ואפילו מחלקה סגורה.
    תשובה ב' – לשכנע אותו שלא שווה להתאבד – לא נכון – אמנם נסיונות שכנוע הם דבר חיובי באופן כללי אבל לא כצעד טיפולי ובטח שלא כתגובה הראשונית של האחות.
    תשובה ג' – לדווח על כך לרופא מיד לאחר שהמטופל פרט את תוכניתו – התשובה הנכונה – אמנם לא כתוב במפורש אבל הפעולה הנכונה היא לדווח על כך לרופא כדי שבצע הערכה מחודשת של סיכון לאבדנות או יתן הוראות טיפול כמו הוראת קשירה או תרופה חדשה.
    תשובה ד' – לקשור את המטופל למידה גם אם טרם התקבלה הוראה לכך – לא נכון – התשובה בעייתית מכיוון שלפי התקנות, אחות אחראית יכולה להורות על קשירה דחופה במידה ויש צורך בכך. עם זאת, אנחנו חשובים שקשירה אוטומטית היא לא התגובה הראשונית הנכונה. 

    ---

    Townsend, M. C. (2015). Psychiatric Mental Health Nursing: Concepts of Care in Evidence-Based Practice (8th ed.) - pages 275-281

    לחבילת לימוד מלאה
  שאלה קודמת

  שאלה הבאה